החלטה בתיק רת"ק 18464-08-13

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

לטענת המבקשת, ביום 10.6.13 נחתם בינה לבין המשיבה הסכם פשרה (להלן: " ההסכם"). ברם, בשבוע האחרון, נתגלה לה שקר מהותי, שהוביל אותה, לחתום על ההסכם. לדבריה, במסגרת הליך הגישור, נאמר לה כי מר גולדשטיין, מטעם המשיבה, אינו עובד עם הגב' שטיינהויז, מטעם "בית השעון", וכי כל התיקונים בשעון נעשו לפנים משורת הדין. לאור האמור, הוצע לה לחתום על הסכם בוררות, ועל מנת לא לצאת בלא כלום, העדיפה המבקשת לקבל אחריות נוספת לשנתיים. בפועל, לאחר שהשעון נשלח לתיקון, הוא חזר תקול בשלישית, ולא מתוקן כפי שסוכם. כמו כן, מר גולדשטיין העביר את השעון לתיקון נוסף באמצעות הגב' שטיינהויז, אף על פי שטען כי הוא אינו מכיר אותה. לטענתה, היא מבקשת לתבוע את שמגיע לה ביושר, שעון חדש או החזר כספי.

לטענת ב"כ המשיבה, על המבקשת היה להגיש את בקשת רשות הערעור עד ליום 25.6.13. משזו לא הוגשה בזמן, הרי שהמבקשת מנועה מלהגישה כעת, קל וחומר, כשהבקשה דנן, מוגשת באיחור ובדיעבד. לטענתו, המבקשת לא פירטה את הנסיבות המיוחדות שבגינן יש להיעתר לבקשה, ולא הראתה עילה לכאורה, אשר יש בה כדי לערער על הסכם הגישור. לדבריו, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט המחוזי ייעתר לבקשת רשות ערעור לתביעות קטנות במשורה, ורק במצבים של טעות משפטית או עובדתית, בולטת ומוסכמת. ב"כ המשיבה סבור כי הדבר מקבל משנה תוקף כשמדובר בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ובמסגרת הסכם גישור. בנוסף נטען, כי המבקשת לא נקטה בהליך הנכון, שכן ככל שיש לה טענות כנגד חוקיות הסכם הגישור, הרי שהיה עליה להשיג עליו על ידי הגשת תביעה עצמאית, ולא בדרך של ערעור על פסק דין.

המבקשת טענה בתגובה, כי בקשת רשות הערעור לא הוגשה בזמן בשל טעות משפטית או עובדתית, גלויה וברורה, שכן נמסר לה מידע שקרי בנוגע להיקף האחריות. לדבריה, היא הסכימה לחתום על הסכם הגישור על סמך טעות עובדתית וטעות שבדין, שכן השעון כן היה באחריות. משנודע לה כי נאמרו לה דברי שקר מטעם המשיבה, היא פנתה מיד לבית המשפט. לטענתה, לאור מצג השווא של המשיבה, היא האמינה כי למשיבה לא הייתה אחריות לתיקון השעון. ברם, לשעון כן הייתה אחריות ולולא הטעייה זו, לא הייתה חותמת על הסכם הגישור. 

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הפסיקה לעניין הארכת מועד שנקבע בחיקוק, קובעת בבש"א 3294/09 צפריר בריסק, בפש''ר נ' עו"ד קובי בן איון (15.9.11), כאמור:

" לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), נתונה בידי בית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק - ובכלל זה מועד להגשת ערעור על החלטה שהינה בגדר "צו בפשיטת רגל" - אולם זאת בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". חריג זה נועד לאזן כראוי בין מכלול התכליות המרכזיות עליהן עמדתי לעיל לבין האינטרס של מבקש האורכה למיצוי זכותו להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות-יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. זאת, בנסיבות בהן הוכחה הצדקה ממשית לאיחור בהגשת ההליך. הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" מונח על כתפיו של מבקש האורכה. בהקשר זה יש לבחון מכלול שיקולים, בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כך, יש לבחון את משך האיחור. ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקתו שכן חלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי ואת האינטרס של בעל-הדין שכנגד בוודאות ובסופיות ההליכים. עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם הנעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן מצויות בשליטתו או בתחום צפייתו הסבירה של מבקש האורכה, ואשר לא ניתן היה להיערך אליהן מראש. לעומת זאת, על דרך הכלל, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת. לצד כל אלה, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק-הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי."

בענייננו, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 12.8.13, כאשר להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין כבר ביום 10.6.13. מכאן, ברור אפוא, כי הבקשה דנן מוגשת בדיעבד, כשבפועל עמדו למבקשת 15 ימים להגשת בקשת רשות הערעור, וזאת לפי תקנה 16(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976. המבקשת טענה כי נודע לה רק בשבוע האחרון שהיא הוטעתה במסגרת הליך הגישור. ברם, המבקשת לא ציינה מתי בדיוק נודע לה דבר ההטעיה, וכיצד נודע לה על כך. האיחור דנן הנו משמעותי ולכן ברי כי על המבקשת היה לפרט ולהציג את הטעמים לאיחור זה. משלא עשתה כן המבקשת, והסתפקה באמירה כללית, וזאת אף מבלי לצרף תצהיר בתמיכה, הרי שדי בכך כדי לדחות את בקשתה.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לעניין סיכוייו הלכאוריים של ההליך להתקבל, הרי שאלו קלושים, שכן נראה על פניו, כי ההליך בו נקטה המבקשת, איננו ההליך המתאים בנסיבות העניין. במסגרת זו קבעה הפסיקה, ברע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק , נג (3) 337, כדלקמן:

"באותם מקרים שבהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק-הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה שבגינה מתבקש הביטול ואפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי-חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין... מהיבט הפן ה"שיפוטי" - היינו, האישור שניתן להסכם על-ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט הליכי ערעור רגילים (ראו האסמכתאות לעיל וכן נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [33], בעמ' 329)."

בנסיבות אלו, משלא הצביעה המבקשת על "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור, ומשנראה כי סיכוייו של ההליך קלושים, הבקשה אפוא נדחית.

ניתנה היום, ד' חשון תשע"ד, 08 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.